בלוג

אתמול אחרי הצהרים, דקות לפני השקיעה (ארבע וחצי אחרי הצהרים…) חזרנו למשטח שלנו. "רברס ריש" לשטח עם המחלוטה, יישור בעזרת הקרשים האלכסוניים ונשימה עמוקה. ועוד אחת. משאית הבית עוגנת במשטח-הבית שלה.

קדמו לכך יומיים אינטנסיביים בדרכים. ובעצם כמעט שלושה שבועות של נדודים בדרך הישנה והטובה. שלושה ימים פה, שלושה ימים שם. את חוק שלושת ימי האירוח גילינו בעצמנו, אבל הוא כמובן עתיק הרבה יותר. אני זוכרת שכילדה שמעתי על חוק האירוח הזה אצל הבדואים וחשתי סקרנות וקרבה אליו. שלושה ימים יש לנהוג בהכנסת אורחים – גם לאויב הגרוע ביותר שלך – אחר כך עליו לעזוב, או שמותר להרוג אותו (זה משך את לבי במיוחד…)

ברוב המקומות שאליהם הגענו במסע, החוק היה תקף. ביום הראשון והשני איש לא שם לב, או שאם שם לב – לא ניגש. אם ניגשו, היו אלה הא-נשים היותר ידידותיים, "המארחים" של השכונה או הישוב. הקולות היותר חשדניים, מערכת החיסון של המקום, בדרך כלל מתייצבים החל מהיום השלישי, שאז, כאמור, אנחנו בדרך כלל כבר לא שם.

יש מקומות עם יכולת הכלה גבוהות יותר (אבל אצל כולם יש פיקוח ובקרה) ויש מקומות אלרגיים שלא יכולים לסבול שום גוף זר. תיאוריות חדשות מסבירות את הרגישות האלרגית כחוסר חשיפה מספקת למגוון חומרים, כשהסביבה סטרילית מדי.  במובן הזה, חוק הכנסת האורחים הבדואי או חוק שלושת הימים, הוא מנגנון חשוב, במיוחד בחברות קטנות והומוגניות.

חוק שלושת הימים תופס לגבי תהליכים נוספים, כמו, למשל, גמילה פיזית או התמודדות עם מחלת חום פשוטה או גם עם אירוע מלחיץ. זה מעין זמן עיכול ראשוני של "פלישה", שלאחריו יש צורך להחליט: נשארים או ממשיכים. 

אולי זה הזמן שלוקח לזרע להוציא את השורשון שלו. לגשש האם יש סביבה אוהדת להיקלט בה או להחליט אם יש מספיק אנרגיה כדי לצלוח את העוינות שבה.

יש כמובן גם הסבר אנתרופוסופי (בכל זאת אני יועצת ביוגרפית, גם אם בדימוס) שקושר את כל זה לגוף החיים ולמקצב הבסיסי שלו, שהוא… שלושה ימים. הבלוג הזה מתארח באתר שלי שיש בו הרבה טקסטים על יעוץ ביוגרפי (אם בא לך לשוטט במחוזות נוספים). לפעמים כבר לא ברור לי מי מארח את מי וזה סימן לקליטה מוצלחת.

*****

קוראת חרוצה של הבלוג ביקשה שאדבר על זוגיות, אחרת על יצירה ויצירתיות, בעיקר מהסוג שדורש חומרים ואיפה בעצם אני מאחסנת אותם. אני כבר אומרת ששני הנושאים קשורים, אבל קל לי יותר לכתוב על יצירה. ועדיף לצלם את אופן האחסון מאשר להסביר.

השבוע, באופן אימפולסיבי, נרשמתי לקורס שנתי של יומן ויזואלי, מה שאומר שבעשרים ימי חמישי הבאים אהיה בבנימינה. אין לי מושג איך זה יתבצע, אבל יומן ויזואלי זה כל מה שאני – מלא מלא טכניקות, חומרים, דימויים ואפשרויות שמוצאים יחד את מקומם באישה אחת.