בלוג

רחל אמנו קשורה לסתיו ולאיכות המרפאה של המים. אולי לא במקרה הבכי, הדמעות, קשורות עם דמותה. יעקב רואה אותה ליד הבאר ובוכה, והיא בוכה על הבנים (וגם על הבנות).

אם חווה האם הגדולה היתה רחם – היכולת לפנות מקום, לשאת ולהחזיק אותנו, רחל היא מי השפיר שבתוכם אנחנו נחות ומתנחמות.

מים חיים. מי חיים. מי השפיר שבתוכם הכול שפיר.

היא האמא המרפאה, המטפלת, המטפחת. היא רגשית ומתרגשת ומניחה לרגשות להניע את פעולותיה. זוהי איכות מנחמת ומחממת ומלטפת שכולנו זקוקים לה בשביל להבריא, להתנקות, להיטהר, לצמוח.

בהרצאה אספר את סיפורה של רחל, הבת הצעירה, יורשת הנחלה האימהית של המשפחה שממנה צמח שבט בני ישראל. כוהנת ירח מאזור חרן שמהגרת לכנען, ולא שוכחת לקחת את הטרפים, כלומר את כלי עבודת המרפאה איתה ושמתה בלידתה, על אם הדרך, במקום מקודש,