בלוג

לבנת חשוון  שואלת ועונה לגבי תהליך הזריעה באדמה. היא מזמינה אותנו לרדת אל בטן האדמה האפלה. זהו אירוע מיתי שמתחולל בד בבד עם התארכות החושך ועם התהליך שעוברים הזרעים בבטן האדמה, לפני שהם מתחילים לנבוט.

העונה של הסתיו נקראת גם עונת זרע.    כמעט כל דבר/כל זרע מכיל בתוכו אנרגיה ראשונית שאמורה לעזור לו עד שימצא חיבור לאדמה.  הזריעה היא הטמנה בתוך החושך, בתוך האדמה, אין לנו מושג אם זה ייקלט ומה ייקלט. 

בעברית אנחנו משתמשים במילה גשם כדי לתאר את ההפיכה של משהו רוחני לחומרי. גשמי. הרעיון, התבנית, הזרע הונח ועכשיו הוא צריך לגדל לעצמו גוף. לעשות לעצמו גוף כלומר להתגשם. הוא עושה את זה קודם כל בתוך האמא, בתוך האדמה, בתוך האפלה. והפעולה הראשונה החשובה היא השתרשות. ליצור זיקה, קשר, חיבור.

מה צריך לקרות כדי שזרע ישתרש? הדבר הסגור בתוך עצמו הזה ייפתח? הרבה מים! ותנאים מיטיבים. הזרע מתחיל לקבל איתותים שהשטח בשל. הוא נפתח ומגשש אחרי העולם שבחוץ. אם יצליח, הוא יגדל, קודם השורש שמזין ואז העלה שייצא לאוויר ולאור. האם אנחנו סומכים על האדמה? על החושך? שיגדל את הכוונות שלנו ויוציא אותן לאור? ויגשים אותן? או שאנחנו רק חוששים שבמחשכים אורבת לנו המפלצת, משהו סמוי שעומד להרוס הכול? זה כנראה גם וגם.

כדי ליצור יחסים טובים עם אמא אדמה, אנחנו צריכים שתהיה לנו חוויה טובה שלה, שהרחם, החממה, התנאים יהיו ידידותיים.  

וקטע מתוך הספר המופתי "למות חכם" של סטיבן ג'נקינסון:

"לרוב הזרעים שזרעתי במהלך השנים, אפילו לזעירים ביותר, יש תפר שעובר באמצעם. זה המקום שבו שני החצאים נפגשים, או זה המקום שמונע מהם להתמזג לגמרי, או שילוב של שניהם. זה סדק או מקום הריתוך או שניהם. האם הבחנתן אי פעם איך כל זרע נראה בדרך כלשהי כמו לב? קצת מוזר, או עקמומי, קצת גבשושי כמו רוב הלבבות, שאולי יש להם יותר משני צדדים, אבל תמיד יש בהם קו תפר. זהו המקום שבו הם נשברים. אין זו מטפורה. אפשר לראות את זה.

כשאנחנו טומנים זרעים באדמה, יש בנו תחושה של תקווה לעתיד, אולי תחושה של הבטחה מסוג כלשהו לשפע בקצה השני. זה יעשה לכולנו טוב אם נזרע יותר זרעים. זה יהיה טוב אם נחשוב מעט מה אנחנו מבקשים מהזרע, מה אנחנו עושים לו. קטלוגים של זרעים לא יספרו לכם זאת, אבל זוהי האמת. קודם כול, קשה לדעת אם הזרע הוא החלק הצעיר ביותר או המבוגר ביותר של הצמח, או אולי באופן מסתורי שניהם בו זמנית. כך או כך, אנחנו יוצרים חור באדמה הכהה וקוברים אותו. אנחנו נוהגים כאילו הוא מת וקוברים אותו. או שאנחנו מבקשים ממנו למות על ידי כך שאנחנו קוברים אותו. או גם זה וגם זה.

איננו רואים אותו יותר, את הדבר הזעיר בצורת הלב הזה, ולא נראה אותו שוב. כשאתם קוראים לכך "לזרוע", אינכם מקבלים את התחושה המדויקת של מה שאתם עושים לזרע. כשאתם מבקשים מהזרע, הסבא או הנכד של הצמח שאתם רוצים, למות, אתם מתקרבים. אתם יכולים לקבל קצת מהתחושה של הדברים, קצת מההשלכות של מה שאתם מבקשים.

באדמה החשוכה והקרה, אם הכול מתנהל כשורה, הזרע מתבקע. איננו שוברים אותו בכך שאנחנו קוברים אותו, אנחנו עושים את חלקנו והוא נשבר. אם הוא לא יעשה זאת, הוא ייעלם. אם הוא נשבר, גם אז הוא נעלם. בכל מקרה, זהו סופו של הזרע. נראה שהוא יודע איך להישבר, ממש לאורך אותו קו התפר. אם הוא נשבר, משהו מתחיל לקרות. חוט ירוק מתחיל להסתלסל כמו קפיץ שעון שבור והוא מפלס את דרכו בצייתנות ממושמעת, קודם כול למטה אל החשכה ואז למעלה כלפי פני השטח, חולף על פני המקום שבו קברנו אותו, ופונה אל האור. לא נזכה לראותו נשבר. זה בדיוק מה שקורה כשאנחנו מבקשים ממנו לחיות ולהזין אותנו.

כל דבר שצורתו צורת זרע יודע איך להישבר. אני לא יודע אם המשמעות היא שבכוונתו או בנכונותו להישבר, אבל נראה כי השבירה היא חלק בלתי נפרד מעיצובו. נראה שהוא אינו יכול להישבר בכוחות עצמו, כשהוא נמצא על המדף במקום כלשהו. כמה מרכיבים צריכים להתחבר יחד בעדינות, ואז הוא מסוגל להישבר. נראה שיש אלפי דרכים לשילובים האלו – הרבה או מעט מים, טמפרטורות חמות או קרות, תרכובות שונות של אדמה – למרות כל אלו זה עדיין נראה כמו דבר עדין, לא מובטח שמתרחש למרות וכנגד כל הסיכויים. הוא נשבר והחיים מגיחים. עליו להיות מובא לאדמה כדי להישבר. זוהי אינה מטפורה יותר משהלב שלכם הוא מטפורה, או האבל שלכם, או מותכם. ככה זה בחיינו ובחיינו הפנימיים. כל מה שאנחנו אוצרים עמוק בתוכנו, ואפילו הדרך שבה אנחנו אוצרים דברים עמוק בתוכנו, נוצרת בצורה הזו. יש לה את קו התפר הזה, הדרך הזו להישבר. העבודה שלנו היא לא לשבור זאת. זוהי עבודתו של העולם, שיודע היטב כיצד לעשות זאת. העבודה שלנו היא להיות מוכנים שזה יישבר וללמוד לחיות בדרך הזו. העבודה שלנו היא ליצור חור קטן בשדות חיינו באמצעות מקל חפירה, לבקש מתשוקותינו דמויות הלב כלפי החיים שלנו למות, לאבד את קשר העין איתן וללמוד לזהות את פתיל החיים החדש שמגיע לפני השטח מתישהו לאחר ששכחנו היכן נטמן הדבר דמוי הלב באדמה. פשוט.

הנס הלא סביר, אך המתרחש שוב ושוב, של הקימה לתחייה מתוך האדמה של חיינו, תלוי בכך שמעטפת הזרע שהייתה פעם מי שחשבנו שאנחנו ומה שחשבנו שהכי ראוי להימשך, מתפצלת כמעט לשניים אבל נשארת מחוברת בסמוך לנבט החדש. המעטפת החומה של הדבר דמוי הלב קמלה.

המחצית האחת של מעטפת הזרע היא הבנתנו המצערת שהחיים מבקשים ודורשים, ולפעמים מכריחים את הלב של כל מה שחי להישבר, כדי שהחיים יוכלו לחיות. זהו האבל שצומח מהתמסרות להבנה שהחיים גדולים יותר בכל מובן מתוחלת חיי אדם, וכך צריך להיות.

המחצית השנייה היא היִרְאָה והאהבה לחיים שמתחילות לרגוש בתוכנו, שנולדות מההבנה שכל זה קורה מבלי שניתן עליהם את הדעת, מזין אותנו כל הזמן, ממתין לנו שנבין, נתפוס את מקומנו בסיפור ונקיים את חלקנו בו. כלומר, נתעורר למחויבות שיש לנו כלפי כל מה שנתן לנו חיים וכלפי כל מה שחי ומת לפנינו. עם כל זה נולדת הבנה לא צפויה שכל אחד מאיתנו נושא חוב יקר ערך כלפי החיים, עבור החיים שלנו, ושזהו חוב שאיננו יכולים ואיננו צריכים להחזיר. וזה תמיד כך. עם חום האדמה, הלחות וההרכב שלה – כלומר, עם החום והעבודה הקשה שנובעים מהלמידה הזו, בעזרת סם החיים של הנכונות והיכולת של הלב שהלמידה הזו יוצרת בתוככם, עם דמעות הידיעה – הלבבות השבורים שלכם הופכים להיות החיים שלכם, שבהם חיה ההבנה הזו.

רק קיימו את חלקכם ותנו ללב שלכם להיטמן. ואז, מבלי שתתכוונו שכך יהיה, זמן המיתה שלכם יוכל להפוך לשדה ישן שתלמיו החרושים פתוחים לרוח, שבו אנשים שיצאו לטייל, באופן בלתי צפוי, סוף סוף, ומבלי לחפש זאת, יקבלו הזדמנות ללמוד דברים גדולים. הם אינם יודעים שהם הולכים דרך שדה שדוף רוחות של קץ ימי חייכם. הם רק שומעים חלק מהסיפור, אולי הם יפנו את מבטם אל הרוח, וזה יתחיל. אפילו אהובי ליבכם יאבדו את הקשר איתכם לזמן מה, כשהם יבקשו מכם למות סוף סוף, וכשלא יעמדו בדרככם וכשיעזרו לכם לעשות זאת בעוד ליבותיהם יישברו עוד ועוד לזמן מה. אם זמן המיתה שלכם מבולגן מספיק ונותן לכל אנשי הכפר הרבה דברים לעשות, הלבבות שלכם ייזרעו באדמה של חייהם. אתם תחיו דרך מציאת החוט הזעיר שינבוט מליבכם השבור, ומהלבבות השבורים שלהם, לכיוון החיים. על ידי למידה של משמעותכם עבורם בעודכם זוכרים את כל אלו שעד כה היו לא־זכורים כשחייתם את חייכם, אתם מצמיחים קשרי משפחה. על ידי שתבקשו מהזקנים לזכור אתכם עכשיו, ותעשו לעצמכם מקום ביניהם: זוהי הדרך שבה האבל משקה את החיים. כך לומדים להתאבל. כך נוצר כפר, באמצעות החיים שלכם שנשפכים על רצפת העץ החורקת באולם השמחות של החיים, במקום שבו מסופרים מחדש כל הסיפורים הגדולים של החיים. כך נראית גאולה אנושית."