בלוג

אחרי שהזרעים נטמנו, אחרי שהנבטים נבטו, אחרי שהפרחים פרחו, באה עת הקיץ.

עת הקץ.

עומד אדם ומביט אל מול כוחות היובש והקץ של הקיץ וליבו מתמלא בחוסר התוחלת של המעגל האינסופי של זריעה, תפילה לנביטה, נביטה ותפילה לפריחה, יפי הניצנים ופריחה בשלה וקצרה שאחריה מגיעה כמו אורחת לא מוזמנת – הנבילה, הכמישה.

הירוק הרענן, שרק אתמול דגדג ופתח את הלב בליטופים עדינים, גווע. עכשיו מגישים הירוקים את חיותם מנחה לקיץ. טיפה אחר טיפה של רטיבות נמצצת, מתאדה, נלקחת גבוה גבוה אל השמש.

זה לא הזמן לזרוע, זה לא הזמן לנבוט, לא הזמן לפרוח. זה זמן להניח לכל מה שהיה עד עכשיו ללכת.

זמן לעזוב.

כמה קשה לעזוב.

כמה קשה לתת מקום לעלים החומים, לעלי הכותרת המקומטים, לקוצים, לרוח הנושאת את הזרעים לכל עבר.

האם ימצא לנו כוח להתחיל מחדש את המעגל בבוא הזמן? שוב לטמון זרע באדמה? שוב לאהוב? שוב לקוות? לחלום?

לחיות?

אמונה ואהבה משאירות את ליבי פתוח בזמנים הקשים, בזמנים כואבים, בזמנים המתים, כשהכל נראה כך כך חסר תוחלת, כשפרחי אפריל גוועים בחמסיני יוני, כשאביב החיים הופך לקיץ.

זרעי הסתיו, הם פרחי אפריל וקוצי אוגוסט, שבתורם יהפכו לזרעי הסתיו. מה שלקחנו פנימה הוא מה שנשיב לעולם. זרעי המעשים יולידו את המחשבות והחלומות, שיזרעו שוב מעשים חדשים. מה שקצרנו הוא מה שזרענו.

131 יוני 2000