בלוג

בראשית ספטמבר הגעתי לאחוזה אנגלית לריטריט של בית הספר האדום. את הריטריט הנחו אלכסנדרה פופ ושרני וורליצר והשתתפו בו עוד 30 נשים מכל העולם ובטווח גילאים רחב (22-73).

כשאני מנסה להסביר מה עשינו בריטריט, אני מרגישה כמו פעם פעם שהחלטתי שסיפורי לידה חשובים, עד כדי כך שנהיה מזה ספר – מבטן ומלידה, אבל עדיין לא יכולתי להסביר את החשיבות שלהם.

למה שמחזוריות נשית, וסת, ביוץ, הריון, לידה, אימהות, גיל המעבר, חיים מחזוריים עונתיים יעניינו מישהי עד כדי כך שהיא תטלטל את עצמה לחבל הארץ הרחוק הזה? הרי כולנו עוברות את זה, סיפור כל כך יומיומי… משעמם… אני עד זוכרת שבמלים אלו אמא ז"ל הגיבה כששמעה שאני מוציאה ספר עם סיפורי הריון ולידה.

אז זהו, שבמהלך השנים הבנתי שזה פרי באושים של חברה ששמה במרכז תרבותה סיפורים פטריאכליים, שבהם צריכה להיות צרה צרורה, גבורה, גיבורים וגברים. הסיפור המחזורי שבו יש דרך רוחנית להתפתחות נדחק לפינה במקרה הטוב. במקרה הגרוע, כמו במחזור החודשי, הוא זכה להתייחסות מביישת, מקטינה, מסתירה.

אבל למה? למה שלא נחיה לפי הקצב הטמון בגוף, שבו יש גאות ושפל? למה שלא נווסת את החיים לפי הווסת שלנו? ולמי שאין כבר, כמוני, לפי תחושות הגוף והירח שממשיך לנוע בשמיים, להתמלא ולהתחסר?

הגילוי המענג שמשהו שגיליתי ומשמעותי עבורי, הוא לא המצאה שלי, גורם לי לצווח כמו עגורה שמצאה ממש ממש מאוחר את מקומה במשפחת הדברים.

אבל האמת היא שלא צווחתי בכלל. ביומיים הראשונים בעיקר ישנתי ובכיתי בכל רגע פנוי. התעצבתי על כל המתח שצברתי, על העומס האישי, הלאומי שיש בחיים בארץ הזו. וחיבקו אותי כשרציתי ועזבו אותי לנפשי כשהלכתי למיטת היחיד בחדר שלי לבד.

וכשהייתי עם הנשים האחרות, פשוט עפתי. רוב הזמן במעין מצב ערפול נינוח, חלומי, שזכה לכבוד מלכות. היי, בכל זאת הייתי אחת משתי הסבתות היחידות שם, ושתינו ריחפנו בחדר (אליזבת יותר בקלילות ממני) בתחושה שהכול טוב.

הנושא המוצהר של הריטריט היה הווסת הראשונה. על פי אלכסנדרה ושרניי, כל נקודה על הרצף המחזורי הנשי היא בעצם אתר מקודש שנמחק מהמפה. הטקס שקיימנו היה מעין שחזור של המקדש בצורה חדשה ומודרנית. אני התחברתי לנערה הצעירה שהייתי, שהתביישה בנשיות הפורחת והחושנית שלה, שהייתה כמעט צעירה מדי להבין ולהפנים את גודל האירוע מצד אחד אבל כן התאכזבה מהיחס האדיש והפרקטי מצד שני, ההתחברות הזו העניקה לי שלווה ואומץ פשוט להיות מי שאני, בכל רוחב וגודל.