בלוג

בשבוע שעבר חזרנו לבית הקבע שלנו, בהרדוף. אנחנו לא מוותרים על חיי הנדודים לגמרי, המשאית תחזור בקרוב לכליל ותשמש לנו בסיס לחיים נוספים ולמסעות ככל שנבקש. אחרי שלוש שנים של נדודים מלאים בלי עורף ביתי, אנחנו מצטרפים לזרם הנוודים שיש להם בית וגם בית על גלגלים, במקביל. זו פריווילגיה, וקדמו לה חודשים של התלבטות. מי שקראה יכולה היתה לזהות את הנימים האלו של הרצון לנוח בצד הצער על פתיחת מערכת היחסים המלאה עם הנדודים. 

אחת המתנות הלא צפויות (בלתי ניתנות להעלאה על הדעת), של חיי הנדודים, היא המתנה של האינדיבידואליזם. למי שנולדה וגדלה כמוני בקיבוץ, והגיבה כמוני לניסיון להשוות את בני האדם אלה לאלה – האינדיבידואליזם הוא אתגר ותרופה. נסיוב שמקבלים בחיי נדודים, יום אחר יום. הבית הנודד הוא מערכת חיסונית מותאמת אישית שיכולה לחבר או להרחיק. אורח החיים הזה גם ממגנט, נושא דגל שקורא אליו את הרוחות החופשיות (ולפעמים המעורערות) שמסתובבות שם, בעולם הגדול. 

בחיבורים האלו שנוצרים, בין אנשים ששום דבר לא מחבר ביניהם – יש המון חופש, יופי, אהבה ואחווה. מתאפשרות שיחות שאין כדוגמתן, נבנה אמון וקורים דברים מעניינים ומוזרים מאד. זה כמו משלחת מחקר שיוצאת אל מחוץ לגבולות הידוע של יושבי הקבע ומדווחת – יש עולם שלם שמתקשר בדרך אחרת. שלגמרי ער למקרי, לארעי, לחד-פעמי של הכול. כששום דבר לא בטוח והכול פתוח – אפשר להשתגע ואפשר גם להתחסן.

אולי הדבר המסוכן ביותר שאני עדה לו בחיי הוא מה שנקרא "הציבור הרחב". לדבר הזה יש כוח  עצום – הוא מרים למעלה והוא מפיל לתהום. הוא זה שהולך לבחירות וקובע, הוא זה שמתקן תקנונים, קובע חוקים ומעצב דעות. כשאת חלק משבט, מציבור, מהמילה המקוללה קהילה – את מתעוורת. את זורמת עם הכלל. את מורעלת ברעל "מהיגידו" שהוא הארמגדון האמיתי. 

כולנו עמדנו באחד מהגלגולים שלנו בכיכר הכפר כששרפו או הטביעו או תלו או חנקו את השכנה שלנו. כולנו שתקנו, ובצדק.  בדי.אן.איי שלנו טבוע הצורך ההישרדותי ליישר קו עם מה שמסביב. להתערבב בקהל. 

להתגלגל בבית המשאית, כמו צוענייה, חיבר אותי עם הרוח החופשיה שרואה את כל זה מבחוץ. את היופי, הכוח, השייכות, המשמעות – לצד הכיעור, החולשה, הניתוק והעיוורון. זה מעיר אותי. וזה מלמד אותי על כוח אחר, חלש הרבה יותר: של חיבור רופף. חיבור ארעי. חיבור של חופש. 

כבר שבוע אני בבית. עם שולחן, ששה כיסאות, כורסה, ספה, מיטה – הכול חדש מאיקאה יבורך שמה. הבית גדול מדי. התקרה גבוהה מדי. מי קבע את גובה התקרה? ולמה? יש לי מים חמים בשפע וגינה מהממת. שיחי הוורדים שלא נגזמו חמש שנים פרועים וקשים. אצבעות המטפס הכתומות זוחלות על עצי ההדר. 

מסביב יהום הסער. פצעי השבט מדממים. העין הציבורית של סאורון פקוחה תמיד ובחסותה מתנהל המשפט החברתי. ומערכת החיסון הפעוטה שלי כמעט קורסת אבל יש לה מסר – עם הדבר הזה מתמודדים עם אור, עם רכות ואחת אחת. לא בהתכנסויות, לא בהצטברויות, לא ביחד, לא מיד לא בבת אחת. הדבר היחידי התקף הוא קשר אישי.  זוהי בקשת השעה.

האם זה קשור לבחירות? אני לא יודעת. בזמן שאני כותבת את הפוסט הזה, ביבי התקשר אלי בהודעה מוקלטת. לא הקשבתי עד הסוף. אם הוא היה דופק בדלת ונכנס – הייתי מדברת איתו. מפריע לי שאני שייכת לשבט הזה שהולך לבחירות פעם שלישית וחשוף להרעלה. אני רוצה משהו אחר. נוודי. ארעי. חד פעמי. משהו כמו תנועת ההתעוררות.