בלוג

יום שני הוא לא יום הכתיבה השגרתי שלי בבלוג. בדרך כלל אני יושבת לשולחן הכתיבה בשישי בבוקר ומנסה – תוך כדי בהייה וסידור מחשבות – לכתוב דברי טעם על המסע.

בשישי הזה הייתי עסוקה במסעות מסוג שונה. מסעות של ריפוי ושל נשימה לתוך הצלחת ההדסטארט של "הביתה".  

מחר נעביר מפגש ראשון בנושא החיים על גלגלים. בהתחלת הדרך פנו אלינו המון גורמים ואנשים וביקשו שנקיים מפגש כזה. אבל הרגשנו שאין לנו עוד מה להגיד, בעצמנו רק לומדים את הנושא. דווקא עכשיו מרגיש שהצטבר אצלנו המון ידע על איך זה לחיות במשאית ובדרכים.

ברשותכם, אני פוסחת רגע מעל השאלות הרגילות, הקבועות – שיש בהן אלמנט יחסית בטוח. הן או מחפשות פרטים טכניים כמותיים (כמה מים? כמה זמן? כל שאלות מערכת החשמל והגז והביוב) או שאלות סקרנות בטוחות (למה יצאתם לדרך?  איפה מותר לכם לחנות? וכו') – ועוברת לשאלות עומק. אלו עולות אם נוצר חיבור, אם מתפתחת שיחה ובעיקר אם הצד השני מוכן לחשוף יותר מה הוא מחפש. אז מתבררות השאלות האמיתיות יותר, שאלות של חופש, של ניסיון לפתור בעיה כלשהי, בין אם היא כלכלית ובין אם היא רגשית. הרבה מהא-נשים בדרכים יוצאים לנדוד כמסע של שיקום. מהר מאד הם מגלים שמה שהם חשבו שהוא בעיה שלהם הוא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי.

למשל הקירות שסוגרים ומבודדים אותנו אחד מהשניה. לדעתי, אנחנו לא אמורים לחיות ככה בכלל. זה חולה. להיסגר ביחידה משפחתית כזו או אחרת, בתוך גוף בטון שאמור לספק את הצרכים שלנו. אנחנו כמהים למגע אנושי, לקשר אנושי, להתחככות אנושית. הגוף שלנו זוכר הליכה לבאר לשאוב מים. זוכר יציאה החוצה להשיג אוכל. זוכר מדורה בערב או בבוקר. 
החיים בבית על גלגלים מזמנים המון מפגשים, המון דברים מתרחשים בחוץ. נכון, אני למשל, יכולה לא לצאת מהבית הזה ימים שלמים, אבל הדלת פתוחה, אני מרגישה יותר בחוץ מאי פעם וזה גורם לי לחוש יותר קרובה ונגישה לא-נשים אחרים.  זה מתקשר גם לצפיפות ולהקטנת המרחב האישי. אני לא חושבת שאנחנו מתוכננים לכל המרחב הזה שהשגנו לנו, במחיר גבוה כלכלית ופיזית. זה מתקשר גם לענייני זוגיות ולאיך מתחזקים זוגיות טובה 24/7. יש לי המון מה לומר על הנושא הזה, אבל זה כבר ייקח אותנו לארץ אחרת. אולי הדבר החשוב הוא לומר שזוגיות היא גוף, היא קן משותף שגרים בו שניים. וכל מה שאמרתי קודם לכן תקף גם כאן.

או חפצים – ההצטברות הזו שממלאת את הבית ואת מחסניו. כל הדברים האלו שאמורים לשרת אותנו ולתת לנו תחושה של שפע ושל רווחה. זה יותר מדי. לא סתם מרי קונדו היא להיט. היפנית הרזה הזו הבינה את הבעיה לעומק.
אני חושבת שהגוף שלנו זוכר איך זה היה לחיות עם חפצים אישיים בודדים. משמעותיים. שככל הנראה נוצרו בסביבה הקרובה, בעבודת-יד. בגוף שלנו צבור הזיכרון איך זה היה לחיות עם סט בגדים אחד ואולי עוד בגד טוב ליום טוב. איך זה היה לחיות עם צלחת וכוס ומזלג. אני חושבת שהגוף שלנו מתגעגע לישיבה פשוטה על אדמה, על עץ. לחפצים שיש להם המון שימושים. כמו, למשל, השולחן שעליו אני כותבת, שהוא גם שולחן אוכל וגם שולחן עבודה וגם יכול להיות מיטה כשאחד הילדים בא לבקר.
למשל הפן הקהילתי-חברתי, שהרבה א-נשים מוצאים אותו מגביל וחונק. הרבה מאיתנו מרגישים לא שייכים, חייזרים. אולי זה קשור לכך שאנחנו חיים בעידן אינדיבידואלי מאד ושלכל אחד יש שאיפה לחופש ולייחודיות. המסגרות החברתיות הרגילות – שפעם דווקא היו מתאימות לבני האדם, כי הן העניקו שייכות ותפקיד ומקום לכל אחד מחברי הקהילה – לא רק שלא מספקות זאת יותר: עצם העובדה שהן מנסות לעשות זאת גורם לנו לגרד בגוף האינדיבידואלי. כמו קליפה או מעטפת שאנחנו חייבים לקרוע. להרגיש מי אנחנו כשאיננו חלק מקהילה או חברה מסויימת.
הרבה מחוסר ההתאמה והזרות נעלמים כשיוצאים לדרכים. פשוט כי אין סיכוי לקלוט את הקודים והמנהגים ואת ההסכמים החשאיים שנהוגים בכל מקום ומקום.
האני הופך להיות אמת המידה למה מתאים לי עכשיו וזה מאד מחזק ומחשל. נכון, אני פוגשת בדרכים א-נשים שהפכו להיות כל כך אינדיבידואלסטים עד שאין לי מושג אם אי פעם יוכלו להתאים שוב למסגרת חברתית כלשהי. אולי זה אפילו קרה לי. אבל בינינו, כל כך הרבה א-נשים מרגישים ככה ונאלצים להעמיד פנים שהם כמו כולם.

כשהיינו בגיל העשרה, במוסד, בקיבוץ – היה מין מנהג כזה להכנס לחדר ולשאול: איפה כולם?
התשובה היתה תמיד מאד ספציפית (הוא הלך לשם, היא נמצאת כאן), כולנו ידענו ש"כולם" זה קוד למישהו מאד מסוים…