את רוב השבוע עשינו באגם ירוחם. בדיוק בפי שעשינו בשנה שעברה. אותו האוטובוס לקח אותי מירושלים ועד לכניסה לפארק, אותו האיש חיכה לי בתחנה. והאגם. ושנה שחלפה. האגם נשאר קסם בלב המדבר, עם דייגים מבוגרים, יוצאי חבר העמים שמתיישבים בשש בבוקר לדוג, פעם הרבה ופעם מעט. שמענו על הסערות וההצפות בצפון וכל זה לא היה נוכח. אולי שמיים מעוננים מעט, אבל השמש נתנה טעינה
ביום חמישי בבוקר, התניעה המשאית-בית וירדה לניצנה. בלעדי. אני נסעתי למפגש השלישי של היומן הויזואלי בבנימינה, ציירתי את בועת היצירה שלי ומשם המשכתי ברכבת לתל אביב. אני אוהבת שאין לי מושג למה אני מדביקה ומציירת דימויים מסויימים. חשבתי על כמה דברים שאני צריכה בתוך הבועה שלי - ואחרי זה פשוט חלמתי.
שעות האור הולכות ומתקצרות. כבר בארבע וחצי השמש - שגם ככה היא במסלול נמוך ומקוצר - נעלמת מן העין. אני מתעוררת כבר בחמש בבוקר, לפעמים בארבע. החלון שלי צופה לעבר הזריחה. אני מתבוננת בכוכב השחר מעל ההר, שהולך ונהיה חיוור. אחר כך, תלוי אם יש או אין עננים, השמש מבשרת על בואה בסימפוניה של ורוד וכתום. אוויר השחר צונן מאד וכשאני שואפת אותו לריאותיי, אני מרגישה את אנרגיית היום החדש. ישנם בקרים שאני יוצאת החוצה אל פינת השמש העולה, עטופה בשמיכה, ישנם בקרים שאני מסתפקת בפינת החלון.
כשיש לך בית שהוא גם רכב, נראה שיהיה קל להגיע לכל מקום. לקפוץ לסופר, לנסוע לבקר את הילדים או את השכנה מראש ההר. כשיש לך בית שהוא גם רכב זה נראה שאת בכל רגע יכולה להתניע ולזוז. וכל זה נכון. כשרק התחלנו לגור בבית המשאית, הא-נשים המתגלגלים הוותיקים המליצו לנו על רכב קטן ליד. משהו להתנייד איתו כשבית המשאית או המוטורהום שלך חונה על פסגת ההר או על שפת הים.
אתמול אחרי הצהרים, דקות לפני השקיעה (ארבע וחצי אחרי הצהרים...) חזרנו למשטח שלנו. "רברס ריש" לשטח עם המחלוטה, יישור בעזרת הקרשים האלכסוניים ונשימה עמוקה. ועוד אחת. משאית הבית עוגנת במשטח-הבית שלה.
יום שני הוא לא יום הכתיבה השגרתי שלי בבלוג. בדרך כלל אני יושבת לשולחן הכתיבה בשישי בבוקר ומנסה - תוך כדי בהייה וסידור מחשבות - לכתוב דברי טעם על המסע.
