רוב הזמן, שני הקולות הראשונים משתלבים לא רע: אלו של ותיקי משמר העמק שמדווחים בשפתם על "המערכה" - 12 יום של התקפת תותחים רצחנית שנמשכה מה-4.4.1948 ועד 16.4.1948 והקול השני - קולן של סבתותי, שבעה דורות לאחור, שרובו ככולו מומצא. (מלבד השמות ותאריכי הלידה ורשימת הילדים). נראה לי שברוב המקרים הרצף עובד טוב, כשאני, קול שלישי, משלבת בין הנרטיבים השונים. פעם מעידה, פעם בודה, פעם מצטטת, פעם ממציאה. נעה בין המציאויות.
בשלושת השבועות האחרונים הרגשתי כמו בסוף הריון ארוך באוגוסט. היה לי חם, גם במזגן, לא התחשק לי לכתוב כלום וחיכיתי למשהו. אבל למה?אולי לראשון בספטמבר? או לזה שוונוס תחזור מהנסיגה? אולי לתחושה הזו באוויר שאלול מתקרב לסיומו, החצב פורח ויש ריח אחר באוויר? ואולי באמת לסוף הריון, כי שלשום נולד במזל טוב ובשעה טובה נכד מספר שתיים. מאז שאני זוכרת את עצמי. היתה לי תמונה בראש שאני יושבת והנכדים מתרוצצים מסביבי. אפילו כתבתי על זה שיר שהתפרסם בספר "שומרת לילה".עתידות הָיְתָה לִי כֻּרְסָא תַּחַת הַתְּאֵנָהיָשַׁבְתִּי וְצָפִיתִי בְּרִיצַת עוֹנוֹת הַשָּׁנָהעֲתִידִי עָרוּךְ לְקַבֵּל פְּנֵי נְכָדִים וְנִינוֹתבַּחֹרֶף הִתְלַקְּחָה חֻרְשַׁת עֲצֵי הָאֹרֶן רַקָּפוֹתבַּחֲצַר הַבַּיִת.עֲתִידִי הַקָּטוּעַפּוֹעֵםלְכָל אָרְכּוֹ.קראתי לשיר עתידות,…
חלק מעבודת הכתיבה שלי היא להשלים אני מידע ומראי מקומות, בייחוד בשירים ההיסטוריים או שמצטטים קטעי ארכיונים. מי אמר מה ומתי, ממש כמו בעבודה עיונית. את ארכיון משמר העמק כבר חפרתי לאורכו ולעומקו ואפילו שלחתי את אבי, שחי בקיבוץ להשיג לי כמה ספרים שכתבו חברי הקיבוץ על חייהם. השבוע, הלכתי לחפש בארות.
דילגנו על שלושה שירים שהוגדרו כטעוני פענוח, שיר אחד פורק לרסיסים והוגדר כפצצה מתקתקת שאי אפשר ככה לעבור ממנו לסדר היום. השיר שאחריו הוגדר כסותר את עצמו, מה שמחייב שאכתוב אותו מחדש. ושיר אחר הצליח לעבור לשלב הבא, בתיקון קל.
השירים שנולדים מכאב הם חפצים שבירים במיוחד. המלים שמופיעות בהן, מלים כמו פרידה, כאב, למה?, צער, געגוע, אובדן, אהבה וכו', נכנסות אל הלב מהר אבל לא נשארות, לא שוקעות. לפחות לא אצלי. שירים שחורזים אוהבת עם כואבת ועוזבת, כאלו שמטיחים את האמת הכואבת בפנים, לא עובדים, בשבילי, אבל גם לא עבור אחרים.
הדיעה הרווחת לגבי שירה היא שזו צורת הכתיבה שיש בה הכי הרבה השראה. שהיא כמו מתרחשת מאליה. מילה עולה על הדעת, אולי בשעה של שקיעה בשינה או יקיצה, שורה נוחתת כמו להקת חסידות ואם היה לי מזל או מקלדת, אני לוכדת אותה לפני שתפרח. למעשה, קיים ז'אנר גדול בשירה שאני מכנה אותו תקשירית. שירה מתוקשרת. לצערי, או למזלי, תלוי את מי שואלות, השירה שאני כותבת אינה כזו.
אני כותבת לכם עדיין מבית המשאית, אבל כבר מכליל, ועוד רגע בחזרה בבית הבטון. (10 ימים בלי הנכד שלי זה הכי הרבה זמן שנפרדנו מאז שנולד.)איך לסכם את שעות העריכה הראש
אין כמו לצאת למסע קצר. אני מתחילה מסידור הבית. על שולחן העבודה המשותף שלי ושל שרון נערמים דברים. אצלו ניירות, אצלי סריגות. פקעות החוטים מסתבכות עם כבלי המחשב, מתערבבות זו בזו. אני מבלה את הבוקר באריזה ובהתרה. ה”מסע” אמור לארוך שבועיים, שבוע וחצי אם מסתכלים ביומן. שבוע בהר הרוח שיוקדש לעריכת הספר שלי (תודו שזה פואטי), כמה ימים ליד המוסך, שם הביתה עוברת את המבחן השנתי שלה ואז בחזרה לכליל ולהרדוף. שבועיים לא לראות את הקטנצ’יק שנכנס יותר ויותר לגיל הלמ
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
