בתרבויות רבות (מעניין למה זה לא כך אצלנו ביהדות), זוהי תקופה שבה עוצרים רגע לחשוב על המתים.
כשהייתי ילדה, הרגשתי שיש מסביבי משהו שלא מדברים עליו. לא היו לי מלים להגדיר זאת. נראה לי כיום שחשתי בחללים, והם לא היו חלולים כפי שאפשר להסיק מהמילה, הם היו מלאים והם רצו שמישהו יקשיב להם. הרגשתי את חסרונם, לא היו לי סבים וסבתות למשל, אבל חסרונם היה גדוש בדבר מה.
לאורך השנים החוויה שהמתים קיימים, לבשה צורות ופשטה אותן. למשל, בתקופה שערכתי ספרי זיכרונות הייתי צוחקת ביני לבין עצמי שהמתים מעבירים את הטלפון שלי מפה לאוזן. הרגשתי שכשאני מתחברת לאדם דרך הזיכרונות שמספרים עליו, אני יוצרת איתו קשר, הייתי יודעת דברים שלא סופרו לי.
שטיינר דיבר רבות על המוות ועל החיים לאחר המוות ושרטט ותיאר את המסלול בפרטי פרטים. הוא גם אמר באחת ההרצאות, מעט נוזף בקהל, שבני האדם מתעניינים בחיים אחרי המוות בגלל שיש להם צורך לחוש שהם נצחיים, ומעט מתעניינים בחיים שלפני הלידה, שבהם, אנחנו בעצם מגבשים זהות שונה לגמרי. לכולנו חשוב מה ומי היינו ופחות מי אנחנו עומדים להיות.
חג כל הקדושים, הלואין, או סמווין, נחגג בשני הימים הראשונים של חודש נובמבר. זמן לציין את חייהם של המתים, ולעיתים קרובות זה כרוך בכבוד לאבות קדומים, לבני משפחה, לזקני האמונה, לחברים, לחיות מחמד ולאהובים אחרים שמתו. סמהיין מקביל לחגיגות של ליל כל הקדושים ושל יום המתים. בכמה טקסים מוזמנים רוחות הנפטרים להשתתף בחגיגות. זה נתפס כפסטיבל של חושך, שמאוזן בנקודה הפוכה של הגלגל על ידי פסטיבל בלטיין, שנחגג כפסטיבל של אור ופוריות.[
פגאנים רבים מאמינים כי בימים שסביב סמאהין הגבול בין העולם הזה לעולם הבא נמצא בנקודה הדקה ביותר שלו בכל השנה, מה שמקל על התקשורת עם מי שעזב את העולם הזה.
יום שבת, 1.11 בשעה 20:00 בזום
מוזמנות להרצאת זום – החיים אחרי המוות והחיים לפני הלידה
אשתף בידע ביוגרפי בעיקר על המסע ללידה חדשה, מה אנחנו עושות לפני שאנחנו מגיעות לחיים החדשים. קצת פלנטות, קצת כוכבי לכת, על הקשר בין העולם החושי לבין העולם האל-חושי ואיך אפשר לפעמים לראות מבעד למסך.