לחזור, 10 באוגוסט 2018
ההרים יותר גבוהים בדרך חזרה, מתברר. גם הג'ט לג גרוע יותר. המשאית פתאום נראית קטנה וצפופה לעומת בתי המידות של דודי האמריקאים, העצים ביער משמר העמק דהויים לעומת עצי הסקוויה על שפת האוקיינוס השקט. והאוקיינוס עצמו. והמרחבים. אהבתי כל רגע בקליפורניה: את המשפחה, את השיטוטים בעיר, את המפגשים - האקראיים והמתוכננים - עם אנשים. כמה פעמים בחיים יוצא לטייל כך, מצד אחד עם גיבוי משפחתי מלא ומצד שני לבד? בלי ילדים. בלי בן זוג. אני והעולם. והתחושה החזקה שהולכת ומצטברת בגוף - שאני בת בית בעולם הזה. שלאן שאני הולכת, אני כאן.
