עמוקה, 26 באוקטובר 2018
ביום ששי שעבר, רגע אחרי ששיגרתי את הבלוג לאוויר העולם והתכוננתי למנוחת צהריים, הופיע החייל. חיכינו לו כבר כמה ימים, מאז שעלינו והתמקמנו מתחת לאף של הבסיס. כשאף אחד לא הגיע נשמנו לרווחה. ובאמת, למה שיהיה אכפת למישהו שאנחנו ממוקמים באיזו פינה נטושה? החייל, שבעצם היה סרן, דיבר בשפה עברית מוזרה. כנראה ככה מדברים בצבא, ושכחנו. הוא אמר שזה שטח צבאי סגור. כשאמרנו שזה לא כתוב בשום מקום, הוא אמר שההוראות שונו. ואין לעשות פריסה פה. מזל שהיו לנו שלושה ילדים בצבא והביטוי "פריסה" כבר מוכר לנו. אחרת לא היינו מבינים. בדיוק סיימנו לעשות כביסה וזה היה קצת דומה. לא היה לנו כוח להתווכח והאמת שכבר בבוקר התחשק לנו לזוז. התחלנו להתקפל לאט. חושבים תוך כדי כך לאן ניסע. אחרי רבע שעה הוא הופיע שוב. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעזור לנו לקפל את הדברים. הוא אמר שהם צריכים להיות מיודעים שעזבנו. הוא דיבר מקוטע ומוזר. אולי הוא היה רובוט?