כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות - נידחים או מרכזיים - חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים ובערב - מעבירה מפגש-שיחה בנושאים שיקרים ללבי - כתיבה, שירה, סיפורי לידה, ביוגרפיה. ראיתי ואני רואה בזה תמורה עבור הזכות לנוע, לחנות ולהתארח בתחומם של יושבי הקב
סעו בזהירות, שניכם, וטיול נעים, אמר הטסטר וירד מרוצה מהמשאית בסיומו של הטסט הזוגי שלנו. הסתכלנו זה בזו לא מאמינים. זהו? עברנו? שעה לאחר מכן כבר התקשר המורה עתניאל ואישר, כן עברתם. שניכם.
הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרה מכל הכיוונים: רונן יחיאב, ההילר שאין עליו, "בא לבקר" כמו שהוא קורא לזה; אחותי, שהיא מורה לפלנדקרייז, עושה לי טיפול אישי; בעלי מורח טראומיל על הגב וממלא בקבוק חם וגם עושה לי עיסוי נפלא; אני גם מיד מורידה עומס. עושה הכל לאט יותר.
כשדמיינתי לעצמי את מורה הנהיגה האידאלי - הוא היה טיפוס חביב, סבלני ובעיקר תקשורתי. בדיוק כמו שאני מפנטזת שימציאו לווייז אפשרות שלא רק תגיד לאן לפנות, אלא שגם תיתן משוב מיידי, גם על פניות נכונות.
איפה את גרה? מאיפה את בארץ? אתם עוד בירושלים? בהרדוף? מה? גרים במשאית? ממש בית במשאית? וואי זה החלום שלי כבר המון שנים, רגע, אז איפה אתם עכשיו? מה זאת אומרת שאין לכם רישיון?
אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה - בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח.
אני לא יודעת. אני פשוט לא יודעת, אני אומרת למי ששואל אותי מה התוכניות שלי. אני חיה באי-ודאות.
אתמול בצהריים יצאנו לדרך, לעשות את החג בקיבוץ. המשאית נהוגה על ידי הדוד מן הקיבוץ, ואני ברכב שלו. הרעיון נולד משילוב של הרצון שלנו להיות בחג אצל ההורים, ומההצעה המפתיעה שניקח לנו נהג. ה
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
