ארעיות ושבע סיבות לשמוח

אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה – בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח. הרבה פרשנויות יש סביב המצווה, אבל המסר המרכזי ברור – צאו מהבית ותחוו מה זה.

מחצלת על האדמה (או גלגלים) מגלה מיד – האדמה לא מיושרת. בטח לא בעונה זו של השנה. היא עשויה רגבים קשים וחריצים עמוקים.

כשאין דלת לבית (דלת המשאית פתוחה לאורך היום כדי לאפשר משב אוויר) מתברר מהר מאד – יש זבובים ויש יתושים ויש עכבישים פצפונים וכולם רוצים את מה שאני רוצה – צל ומים ומשהו לאכול.

כשהקירות דקים או שאין קירות – החוץ קרוב מאד. על רעשיו, משבי האוויר והריחות. הבפנים והבחוץ נושקים זה לזה.

כשיוצאים, כשנמצאים בחוץ, כשמסכימים להכיר בארעיות כמצב קיומי – אפשר וכדאי לשמוח. שנים תהיתי למה המצווה היא: והיית אך שמח. כאילו, מה עם העצב? והרגשות החשובים האחרים?

אבל אני מבינה את זה יותר השנה. אם לא תשמחי – תצנחי. 

הארעיות מאפשרת להכיר באמת –  שהכל חולף, שהכל רעוע, מעורער, לא קבוע, זמני, שכל הבטחונות שאנחנו ממציאים כדי להרגיש בפנים, בבית – הם אשלייה. אנחנו בני חלוף. כל מה שאנחנו מרגישים, עושים, יוצרים ומקווים לו – יחלוף.  מדכא? יכול להיות. ולכך רק תרופה אחת – לשמוח. 

אז הנה 7 סיבות למה לשמוח בארעיות הקיום האנושי

  1. הארעיות מאפשרת לראות ולהתנסות בדברים חדשים – להרגיש את צינת הבוקר, להזיע בצהריים, איך החושך יורד לאט, ללמוד משהו חדש שלא ידעתי קודם – על עצמי, על המקום, על החיים.
  2. הארעיות מאפשרת להכיר תודה על מה שיש. על כל היש. ותמיד יש. גם כשאין. האין הוא רק יש מסוג אחר.
  3. הארעיות פותחת –  לא צריך טקסים של דפיקה על הדלת – אנחנו בחוץ. קל להיפגש, קל לנוע.
  4. הארעיות מחייבת גמישות – מה יביא היום הזה? מה יביא הרגע? מה נעשה עכשיו? ועכשיו? 
  5. הארעיות פותחת את הסדרים הידועים ומאפשרת לחשוב מחדש על דברים – אולי יש דרך יותר משמחת וטובה לעשות משהו?
  6. הארעיות שומרת על פרופורציות – רגשות באים והולכים, עניינים באים והולכים, האורחים באים והולכים. החיים באים והולכים. מה שנראה היום תקוע – נוע ינוע. וגם זה ישתנה.
  7. הארעיות מלמדת לאלתר וליצור – כל דבר יכול להיות צלחת, כל דבר יכול להיות כיסא, או קישוט לסוכה. 

אחרי החגים מתחילים ברצינות – נכנסים לתקופת ההגשמה. נכנסים לעבודה, נכנסים למחוייבויות, לשגרה. 

אז רגע לפני כל זה – ניקח לנו את החוץ לנשימה. נתידד עם הארעיות, ונהיה שמחים.

מיץ, החתול הארעי שלנו שהיה על סף גסיסה, מיואש ותשוש – עולה יפה במשקל. הוא כבר ישן לילה שלם, משחק בשעות האור (עדיין לא משחקי דמיון, אבל בהחלט משחק). עדיין יונק, עדיין זקוק לעזרה בעשיית צרכים. הולך איתנו לכל מקום. בשבוע הבא בירושלים…

מעונה לעונה

הרהורים, עדכונים מציאות והמצאות

4 הטררמים שלי: לא אטריל, לא אטריד, לא אטריח ולא אטריף