מוטי הגיע אלי בוקר אחד לפני שנתיים בדיוק. הוא לבש לבן, חלץ את סנדליו בכניסה לחדר העבודה שלי בהרדוף והושיט את זרועותיו לחיבוק ממושך. הוא לא תיאר לעצמו כמה הייתי זקוקה לחיבוק כזה באותם ימים. דיברנו על הספר שבאותו זמן היה רובו קבצי קול שרק חלקם שוקלט. הקשבתי להם ברגעים קשים וחשתי כי אור בהיר וחמים קורן מהם. עד מהרה לבש הספר צורה, ואז פשט אותה באותה קלות שבה לבש. הבנתי שמדובר בישות חמקמקה, כדרכם של מדריכים רוחניים שרוצים לאמר דברים באופן ברור, אך גם להשאיר לקורא לגלות את דרכו בעצמו. העבודה על הספר ליוותה אותי גם במעבר לירושלים, ואז רגע לפני הלידה. נעצרה. (אפשר לקרוא כאן מה אני חושבת על דפוסי ההתעברות והלידה של ספרים). מוטי לקח זמן לחשוב, לתת לחברים לקרוא, לתקן. משהו לא עבד לגמרי בספר. אולי הוא לא יוולד, חשבתי לעצמי, אולי לא דרכי. איחלתי לו בהצלחה ושחררתי בצער.
עברה עוד שנה, מוטי התקשר. כתב היד מצא את מה שהיה חסר לו, השלים עוד סיבוב ועכשיו הוא מוכן ומזומן למצוא מעצבת גרפית, כלומר את הצורה המתאימה. זה שלב מרגש, כמעט כמו למצוא את אבא ואמא מעולם הרוח ולהחליט איזה מין גוף יהיה לי. אולי תשלחי לי לראות? הצעתי בעדינות, בכל זאת אם הוא עבר שינויים, אז כדאי מוטי מיהר, עכשיו כשכבר היה ברור שעומדת להיות לידה הוא לא רצה לעצור. התעקשתי שהגרפיקאית הנפלאה יעל רון בכל זאת תשלח לי את הספר. ראיתי והחזרתי לעוד מקצה תיקונים. קוסמטיקה קלה, אבל הכרחית.
מוטי הביא את הספר בעצמו לירושלים. עשה לו עלייה לרגל. התחבקנו בחדר העבודה הירושלמי שלי. צחקנו הרבה. הספר נראה נפלא, הוא קורן מאותו אור לבן ומרפא שנובע מהתכנים שלו. שמחתי על הסבלנות ועל הזכות לאחוז ביצירה הזו כשהיא מתגשמת בחומר. הספר מונח הרבה על שולחן העבודה שלי, קורן ומחבק אותי ואת כל בני האדם.