את חגית קרצו אני מכירה שנים רבות, והדרכים שלנו הצטלבו במהלכן בהקשרים שונים. נפגשנו כשהייתי בראשית שנות השלושים לחיי, כשחגית טיפלה בשיטת אבי גרינברג. מאוחר יותר, ישבתי בביתה באשחר והגיתי בהוצאה לאור שאותה רציתי להקים ועלה השם – אדמה. עברו מאז 21 שנה, לכל חובבי היעוץ הביוגרפי. וכמובן – בנות לילית והספר של חגית שהתחיל והונח בצד. ועוד כהנה וכהנה – אין ספק, גברת קרמה בהחלט חיברה אותנו היטב.
אני פוגשת את חגית בתובל. משאית הבית שלי חונה ליד מרכז הסמינרים ושתינו הולכות אל קצה המצוק וצופות מלמעלה בנוף בקעת בית הכרם. מתברר לי שחגית אוהבת להתקרב לקצה, בעוד לי קצוות עושים סחרחורת קלה. חגית צוחקת ואומר: "יש סוד שמגלים כשמתקרבים לקצה." "תגלי לי מכאן," אני מבקשת, והיא נותנת לי יד ומראה לי שאחרי מה שנראה כקצה, יש עוד קצה. אני רואה ומבקשת שבכל זאת נשב במקום קצת פחות קיצוני.
אחרי שיחה ארוכה על החיים ובכלל, נשארות לנו עשרים דקות לראיון בזק. אני מציגה לה את הכרטיסיות שהכנתי ושואלת אם היא רוצה להשתמש בהן לצורך הראיון. חגית מסכימה ופורצת בצחוק לשאלה הראשונה:
מה את אוהבת במקום שבו את גרה?
חגית: "אני מעדיפה להסב את השאלה ל'מה את אוהבת במקום שבו את נמצאת כרגע?'
אני אוהבת את הנוף הפתוח, את הצוק הזה של מופאסה שמשקיף על דיר אל אסד. אנחנו נמצאות ממש על הקו שמחבר או מפריד בין הגליל העליון לגליל המערבי. ההרים מתחילים להתרומם כאן לגבהים. והכל נפתח ויש מבט מגבוה על הנוף. צבעוניות של צמחייה ירוקה ותכלת של השמיים. בדיוק התיישב לידינו כלב לבן ויפה. כנראה שזה גם המקום שלו. האוויר נקי. ושקט.
את שני הדברים האלו אני גם אוהבת בישוב שבו אני גרה, באשחר. יש משחק בין האור והצל, השמש יוצאת ומתחבאת מבין העננים. כפות הרגליים שלי מונחות על הסלע. אני אוהבת סלעים. הם מדברים אלי אפילו יותר מהאדמה עצמה. הם ישויות מלאות חוכמה שאוצרות בתוכן המון ידע. אני נמשכת לגעת בהם. אוהבת לשכב עליהם. הם מכינים לי בדיוק את מה שאני צריכה. קודם הסלע הכין לי מיטה נעימה עם שקע מתאים לגב שלי. ושם, את רואה, יש כמו בריכה קטנה בתוך הסלע. מקרוב הסלע נראה כמו תוואי של הרים או של גאיות."
נועה: "לי זה מזכיר עצמות. אני מדמיינת שהסלעים הם העצמות של אמא אדמה."
חגית: "מעניין. העצמות שלנו מכילות בתוכן הרבה ידע. כשלמדתי את שיטת אבי גרינברג למדתי לעבוד גם על שכבת העצם, לגעת ממש באלמנט שנקרא 'אדמה' בגוף שלנו. זה מגע שמעלה זיכרונות קדומים, נושאים שבאים מהעומק. האינדיאנים קוראים לעצים 'אנשים עומדים' ולסלעים 'אנשים שותקים.' שלום לך איש שותק."
נועה: "שטיינר אומר שהאדמה והסלעים החומרים המוצקים מכילים בתוכם את הישויות הכי גבוהות שהקריבו את עצמן כדי שיהיו מצע להתפתחות."
חגית: "גם אינדיאנים וגם שטיינר וגם גרינברג, כנראה יש בזה משהו. אני אוהבת גם את המקום בו אני גרה – את אשחר שנמצא במקום פחות גבוה מתובל. זה יישוב שחיים בו במשותף חילוניים ודתיים. אני לא תמיד חלק מהמרקם מיוחד שנוצר מהחיים המשותפים האלו. לפעמים אני רק מביטה בו. אתמול למשל, ביקרתי אצל יולדת. באתי להגיד מזל טוב ולפגוש אותה ולהתחבק. ואחרי 3/4 שעה מופיעה שכנה אחרת עם סירים שיש בהם ארוחת צהריים. חם בחוץ, אז היא נשארת לשתות משהו. וכבר אנחנו יושבות יחד במעין מעגל תמיכה נשית טבעית. ובערב תגיע מישהי אחרת עם סירים, והיולדת כבר שבועיים אחרי הלידה והקהילה מחזיקה את זה. כיף להיות יולדת באשחר."
נועה: "נשמע שמשהו מהאופן שבו הדת מחזיקה מצבים אנושיים חלחל לקהילה, גם לזו החילונית."
חגית: "אולי החלקים האנושיים של הדת."
נועה: "כל כך הרבה פעמים לא נוח לנו ואין לנו מושג מה עושות. מתי הזמן הנכון להגיע איך מגשרים על זה שכל אחד סגור בתוך עצמו, איך לפתוח את הדלת הזו?"
חגית: "אני מרגישה שהדלת הסגורה הזו, היא אולי הקושי הכי גדול של החיים המודרניים, שמשאיר אותנו בבידוד עמוק. פעם היינו נפגשות בבאר, בכביסה בנהר, במשימות משותפות. אולי אצל האימהות הצעירות זה יותר פשוט, כי הן לוקחות ילדים מהגן ואחרי זה לגני שעשועים. אבל כשהם גדלים – זה נעלם מהחיים שלנו."
נועה: "שנעבור לשאלה הבאה?"מה היית רוצה לשפר ולשנות בעולם?
חגית: "אוי ואבוי בואי נעבור הלאה. ובמחשבה שניה – שנשוב להיות בחיבור לעצמנו, לאמא אדמה ולאבא שמיים. זה כבר ישנה את הכל…"
ספרי לי זכרון מגיל תשע.
נועה: "אני מקרבת אליך את מכשיר ההקלטה כי הגיעו לכאן אנשים והם עומדים ומקבלים הסבר על הנוף."
חגית: "והכלב הלך. זה זיכרון לא נעים. היינו משפחה ממעמד הביניים. אבא עורך דין, אמא מורה, שלושה ילדים אחד אחרי השני. אני השלישית. עלה צורך שנלך לטיפול משפחתי.
זו היתה הפעם הראשונה שהייתי באיזו אפיזודה טיפולית. המטפלת היתה מאד לא רגישה. הייתי הילדה הקטנה במשפחה, אבא פינק אותי והיה קשוב אלי יותר. אחותי ואחי קינאו בי על היחס המיוחד שלו. זה מאד טבעי. במפגש הטיפולי ישבנו על כיסאות והנחתי את הראש על הירך של אבא שליטף את ראשי. זה היה נעים. המטפלת העירה לו שזה לא מתאים. היא עודדה את אחי לאחותי לספר על הקנאה שלהם, מה שגרם לי לאסוף את עצמי לתוך עצמי. הבנתי שאני צריכה להיות גדולה. לא הרגשתי שזה פייר אבל הבנתי שזה נדרש כדי שהם לא ייקנאו בי. אף אחד לא אוהב שמקנאים בו.
בפגישה נפרדת, רק להורים כנראה, המטפלת הסבירה לאבא שהוא צריך לשים לב איך הוא נוהה אחרי. בחוויה שלי היא גרמה לו להיות נגדי. אבא היה המקום הבטוח שלי בבית. הוא היה ההורה החם.
כשאבא היה שב הביתה מהעבודה ומתחבא כהרגלו מאחורי עיתון הארץ הגדול הייתי משתחלת אליו לפינוק ולחיבוק. זה היה הזמן היחידי שיכולתי להרגיש את הלב שלו. הוא ישב בסלון והתיישבתי על הברכיים שלו כמו תמיד בציפייה לחיבוק החם ולהתכרבלות הזו. ופתאום הוא הדף אותי ממנו, ממש זרק אותי מעליו. עפתי לקצה השני של הסלון, המומה. זו היתה השפלה, כאב לב וחוויה קשה. חיני סר מעליו. אבא לא רוצה אותי. עבדתי הרבה לרפא את החוויה הזו, את המקום הדחוי והלא רצוי שנפתח בי, כשלמעשה הייתי בתו האהובה."
נועה: "יש לנו זמן לעוד שאלה?"
חגית: "בואי ננסה."
תארי רגע של שינוי בחיים.
חגית: "היו לי הרבה רגעים של שינוי. פילוסופית אני רוצה לאמר שגם עכשיו זה רגע של שינוי בחיים. להוציא את עצמי מהמקום הרגיל ולהעלות על הר כי את שם. כי זה הריפוי שהלב שלי מבקש היום. וגם החוויה שאנחנו יושבות פה בחוץ, היה לי רגע שחשבתי שאני לא בטוחה שזה מספיק אינטימי כאן לספר את הדברים האלו. ואני רואה שביקשתי שתהיה אינטימיות שמגיעה מבחוץ ובעצם אני רוצה להשיג אינטימיות מבפנים. הרי מתישהו הסיפור ייצא לאור ואני מודעת לזה כשאני מדברת איתך. והגיעו לכאן אנשים עם כלבים או בלי כלבים או כלבים בלי אנשים. מה שבא בא. אני שם. "
נועה: "נראה לי שכבר שלחו קהל להאזין לך. ובכלל, מאחר ואנחנו על הר, וזה מקום טבעי לאמירות רוחניות וגבוהות – אני רוצה לשמוע מה יש לך לומר לקהל?"
חגית: המומחיות שלי היא ליצור ריפוי מתוך הקשבה לרמת הנשמה, את זה אני עושה 20 שנה ומלמדת כבר 10 שנים. בעבר לימדתי את העבודה הזאת בפורמט תלת שנתי בכרמיאל.
בשנתיים האחרונות יצרתי פורמט מקוצר של 16 מפגשים שהתגלה כמאוד מוצלח, לקורס קוראים "סוד הקיום האנושי". הוא מכשיר מטפלים לאבחן ולעבוד עם רמת הנשמה, מה שמאפשר תהליכים קצרים וממוקדים עם תוצאות מדהימות.
את הקורס הזה אלמד גם השנה בתל אביב. http://sodhakiyum.wixsite.com/mysite
בהמשך השנה אני פותחת לראשונה בחיי הכשרת עומק לנשים שהיא תהליך חניכה לנשיות עוצמתית בפורמט עתיק ומתחדש שמתגלה לי צעד צעד.
ברור לכולנו שאת השלב הבא שלנו כאנושות ינהיגו נשים. לא מדובר בדרך המנהיגות המוכרת כיום בעולמנו, מדובר במנהיגות שמתרחשת בתדר נשי שהינו אוהב וחומל אך נחוש ובלתי מתפשר. על מנת לכונן אותה יש צורך בעבודה משותפת של נשים ששבו לעוצמתן.
את זה נקראתי ליצור כאן, והסכמתי להתחיל, אט אט מתגלה לי הפורמט של זה ונראה שהכשרת נשים ליצירת הנהגה נשית חדשה תתפוס את מרכז העניין שלי החל מפברואר 2019
זה בתהליכי היווצרות.
בין לבין אני מלווה זוגות ויחידים בתהליכי חיים, פעמיים בשבוע בכרכור שהיא מרכז העולם הרוחני כיום.
ומכיוון שזיקנה הוא נושא חשוב שמחכה לכולנו בקצה המסלול אני מתלמדת בשנים האחרונות אצל הוריי הקשישים על איך להזדקן בכבוד ובאהבה."
אהבה, חמלה, עוצמה, נחישות, כבוד ומנהיגות נשית, עבודה משותפת ואחווה של בנות חווה. אמן ואמן.