רגע לפני שאני מתניעה את המשאית ונפרדת ממדרשת בן גוריון בשדה בוקר, מיכל פלג מגיעה על אופניה, נכנסת והשיחה קולחת. מיכל היא אמנית, משוררת, פסלת ומלקטת. כבר כמה ימים שאני חגה סביב המבנה הזמני שהיא בונה לעצמה בחצר הבית שבו היא גרה בשש השנים האחרונות. בית שאותו היא מפנה בשבוע הבא. והנה הצלחנו להיפגש.
התעוררנו בחמש בבוקר, בגן הפעמון בירושלים, בלילה העשירי שלנו בירושלים, החנייה היתה ריקה, הדרך פתוחה. נכנסו ל"מצב ארגון" - לסגור חלונות, לסגור דלתות, להעלות על המיטה את כל המטלטלין (שולחן, כיסא, מחשבים), לשים את מיץ החתול הזמני בכלוב שלו על המיטה, ולצאת לדרך.
כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות - נידחים או מרכזיים - חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים ובערב - מעבירה מפגש-שיחה בנושאים שיקרים ללבי - כתיבה, שירה, סיפורי לידה, ביוגרפיה. ראיתי ואני רואה בזה תמורה עבור הזכות לנוע, לחנות ולהתארח בתחומם של יושבי הקב
סעו בזהירות, שניכם, וטיול נעים, אמר הטסטר וירד מרוצה מהמשאית בסיומו של הטסט הזוגי שלנו. הסתכלנו זה בזו לא מאמינים. זהו? עברנו? שעה לאחר מכן כבר התקשר המורה עתניאל ואישר, כן עברתם. שניכם.
הגב נתפס לי. מצדו הימני. שנים עברו מאז סבלתי מהגב כל שני ושלישי. ואני יוצאת מעצמי כדי להשיג עזרה מכל הכיוונים: רונן יחיאב, ההילר שאין עליו, "בא לבקר" כמו שהוא קורא לזה; אחותי, שהיא מורה לפלנדקרייז, עושה לי טיפול אישי; בעלי מורח טראומיל על הגב וממלא בקבוק חם וגם עושה לי עיסוי נפלא; אני גם מיד מורידה עומס. עושה הכל לאט יותר.
כשדמיינתי לעצמי את מורה הנהיגה האידאלי - הוא היה טיפוס חביב, סבלני ובעיקר תקשורתי. בדיוק כמו שאני מפנטזת שימציאו לווייז אפשרות שלא רק תגיד לאן לפנות, אלא שגם תיתן משוב מיידי, גם על פניות נכונות.
איפה את גרה? מאיפה את בארץ? אתם עוד בירושלים? בהרדוף? מה? גרים במשאית? ממש בית במשאית? וואי זה החלום שלי כבר המון שנים, רגע, אז איפה אתם עכשיו? מה זאת אומרת שאין לכם רישיון?
אני ארעית. בית המשאית שלי ארעי. היומיום שלי ארעי. וערב חג הסוכות, הקיום הארעי שלי מתחבר לפתע למצווה - בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח.
כל הזכויות שמורות לנועה ברקת, אדמה – בית הוצאה לאור | בנית האתר: איתמר מגד | עיצוב: תמר ענבר | לוגו: יעל רון | צילומים: אורי ברקת, ליהי עמיצור לובל
