כשחלמתי על המסע הזה, ראיתי את עצמי מגיעה למקומות – נידחים או מרכזיים – חונה, עובדת, כותבת, נפגשת עם אנשים ובערב – מעבירה מפגש-שיחה בנושאים שיקרים ללבי – כתיבה, שירה, סיפורי לידה, ביוגרפיה. ראיתי ואני רואה בזה תמורה עבור הזכות לנוע, לחנות ולהתארח בתחומם של יושבי הקבע.

בריצת הבוקר (בירושלים האהובה עלי, בה אנחנו חונים השבוע), בעודי חושבת על המפגש שנקבע לשבוע הבא במדרשת בן גוריון בשדה בוקר ועל נושא ה"ללא תמורה", ניסיתי לרדת לסוף דעתי. הרי זה טבעי לקבל כסף על מה שאני טובה בו. וזו דרך נעימה להתפרנס. הרגשתי שיש כאן רצון עמוק יותר, שה"חינם" וה"ללא תמורה" באו לענות עליו. הנחתי למחשבות ההישרדות והפרנסה והמשכתי לרוץ כשהבריקה בי המילה "חֵלֶף". הבנתי שאני רוצה להחליף אנרגיות. לערוך ניסוי אישי-פרטי, שבו משתמשים ב"חֵלֶף"  במקום כסף. לא בכל המקרים (אלא אם יש בעל תחנת דלק שמתעניין…) ולא תמיד, אולי רק במקרים שזו נתינה מהלב, מתוך חופש. כשהפרנסה העיקרית שלי היא מעריכה ומדי פעם יעוץ או הוראה.

לכן התמורה למפגשים שאני מציעה אינה כספית, אלא בחֵלֶף. חֵלֶף הוא כל מה שעולה על דעתך: זה יכול להיות שקיק קטניות, צנצנת זיתים או ריבה ביתיים, כמה ביצים, גבינה או  לחם. צרור ירקות, משהו שצמח בגינה, או גדל על העץ, משהו שאפית, חבצת או בישלת (בכמות לשני אנשים…. ובלי הרבה סוכר…). זה יכול להיות דבר מה שייצרת, תפרת, ליבדת, ציירת, כתבת או הכנת (רצוי במידות קטנות) זה יכול להיות ספר ממש טוב שהגיע זמנו לנדוד. זה יכול להיות בעזרה בארגון המפגש (כיבוד תמיד מבורך) הזה או הבא.

זה יכול להיות עוד המון דברים. החֵלֶף הוא אינסופי באפשרויות שלו. החֵלֶף מזמין לחשיבה יצירתית, אישית ולחילופי אנרגיה, שאינם מדידים. 

ותמיד תמיד אפשר גם לבוא פשוט, בלב פתוח. מי יודע, אולי מתישהו בעתיד יזדמן להשיב בדרך כלשהי. 

המשכתי לרוץ, עולה את העלייה הגדולה לבית הכרם ורגליי מתרוננות. כן, זה רעיון מוזר, אבל הוא לא חדש בחיי, כבר ניסיתי קהילת מחרוזת וחיים קיבוציים וחברה אזרחית והשילוש החברתי ומטבעות חלופיים ובנק הזמן… הפעם זה עניין אישי. פרטי.  אולי זה  לא יעבוד, או  לא יובן , אולי אני רק מסבכת לעצמי ולאחרים את החיים. לא נורא. אני כאן כדי לנסות, כדי ללמוד. וכדי לכתוב על החוויות שבדרך.